משרד הביטחון היקר- שמתם מבטחכם באדם, שישמור על ביתכם, על ילדיכם, על השגרירים שלכם- מתי הפך לשקרן? פוסט הלם קרב 5
עזרו לנו להגיע למליון איש ולחולל שינוי
האמונה שלי כמטפלת היא, שהתנאי הראשון להתחיל תהליך ריפוי,
הוא בקשת העומק והרצון של המטופל בשינוי ובהחלמה.
הבחירה היא חיים או מוות.
משרד הביטחון כופה על הנכים והלומי הקרב רצון הפוך.
הוא מאלץ אותם לבחור במחלה. לבחור בהחמרה שלה. לבחור במוות. לא. אין לי מלחמה אתם. אני משתדלת שלא יהיו מלחמות בחיי.
אבל לפגועים שלהם יש.
החוויות שעברנו, אנחנו ואחרים, במסגרת הוועדות, הן בלתי נתפסות. פסיכיאטר, שבשתי וועדות שונות להלום קרב, נכנס עם אקדח.
טריגר מטורף לאלי, שהיה גם שש שנים מאבטח שגרירויות.
רק אחרי בקשות חוזרות ונשנות התפרק מנשקו.
עבורנו חוויה כזו שווה שלושה חודשי כאוס בבית.
פסיכיאטר, שפיהק מולנו, עד שנרדם.
התעלמות מוחלטת מהמלצות המטפלים, אשר מלווים את הנכה שנים
(גם כשהם ממונים ע"י משרד הביטחון בעצמו).
במקום זאת החלטות לפי הכרות של מספר דקות עד חצי שעה.
וההערות, והשאלות: אתה עובד, אז מה הבעיה שלך? אלו כול התרופות שאתה לוקח? אשתך בהיריון? איזה הלם קרב?
הפגועים מחויבים לפתוח את חיי האישות שלהם, מערכות היחסים,
החלומות, החוויות הקשות וחשבונות הבנק.
מאז שאלי הוכר, אנחנו עובדים עבורם. עשרות ניירות משוגרים אליהם
במייל כול שבוע. שעות של עבודה- האתר שלהם צולע, הניירת נעלמת,
אינספור טלפונים לבירורים, והחזרים עבור הוצאות רפואיות מסתובבים בין המשרדים.
החזר אורך בין שבועות לשנים. החזר לאנשים, שעבורם, לא פעם,
הוא הכסף לטיפול הבא.
רוצה לדעת מה הן זכויותיך? בבקשה- דפוק ראשך בקיר.
החומר מפוזר ולא ברור. יש יאמרו בכוונת תחילה.
שנים נאמר לנו שאנו לא זכאים להבראה. שנים העלימו מאתנו את העובדה
שגם צה"ל אחראי לאלי, כיוון שנפגע בשירות מילואים ועוד ועוד.
זכור לי מקרה, בו קיבלנו טפסים לא ברורים, שלא הצלחנו למלא.
פנינו למי שהייתה אז עובדת השיקום של אלי ותשובתה
זעזעה אותי עד העצם- אינני יכולה לעזור לכם. יש כאן ניגוד אינטרסים.
ההכרה כמעט תמיד נמוכה ממה שבאמת נדרש.
חלק מהוועדות ידועות כבלתי נסבלות וממשיכות לתפקד בתמיכת המשרד. כיוון שכך, הנכים נאלצים לערער שוב ושוב. לבקש החמרה.
לחזור חזרה סיזיפית על תהליכי הוועדות המבזים. לשלם הון תועפות,
מכיסיהם הריקים, לעורכי דין.
כשאדם מתבקש שוב ושוב להוכיח שהוא חולה- הוא הופך לחולה יותר.
הזמנים הקשים ביותר בבתי הנכים מתרחשים סביב הועדות.
אז תגידו- נו עזבו. הם מה שהם. חזרו לחיים שלכם,
מצאו את הטיפול המתאים ותשכחו מהעניין. גם אני אמרתי זאת לאלי. פעמים רבות. לא הבנתי את הצורך של פוסט טראומטיים (לא רק הלם קרב) בהכרה.
יש כאן צורך עמוק ביותר בנראות. בחידוש האמון במי ששלח אותי למשימות התאבדות.
ובמלחמת ההתשה מול משרד הביטחון, הם לפעמים מוותרים
(בעיקר המבוגרים שבהם, או הבודדים) ולפעמים הולכים עד הסוף- והנה הם שוב במלחמה.
במאמר מוסגר, אם אינכם מכירים, התופעות שגורמת פוסט טראומה הן רבות:
דיכאון, חרדה, התקפי חרדה, מצבים דיסוציאטיבים, חרדה חברתית, הימנעות,
חוסר שינה, המוביל בתורו לבלבול ובעיות קשב, חריקת שיניים והרס כללי של הפה,
בעיות בתפקוד המיני, השמנת יתר ועוד. חלק מתופעות אלו מקשר המשרד לפוסט טראומה וחלק לא.
תופעות נוספות רבות מכירים הנכים מעצמם ומחבריהם.
כיוון שלאף אחד אין אינטרס לחקור קשר- לא נמצא כזה ולכן הן אינן מוכרות.
רבים מהם סובלים מבעיות לחץ דם, סרטן, סוכר, ועוד.
איך ידע משרד הביטחון, תשאלו, שהפונה אכן הלום קרב? פציעה שקופה דורשת אמון.
משרד יקר- בהנחה שאפילו 20% מהפונים הם מתחזים- קחו זאת כהוצאה נלווית שלכם. שמתם מבטחכם באדם, שישמור על ביתכם,
על ילדיכם, על השגרירים שלכם- מתי הפך לשקרן?
שלחתם ילד לשדה הקרב. הוא מופיע וטוען שנפגע נפשית.
הבדיקה היחידה שצריכה להתבצע היא עובדתית-
האם הוא/היא היו במצב של סכנת חיים או פציעה,
להם או לאחרים. ממש בשטח או מעבר למסך זה היינו הך.
מי שהיה וחווה פצוע. נקודה.
עצם הוויכוח אתכם ודרך החתחתים גורמת לרבים מהם לא להעז ולטפל בעצמם.
וה"מחלה" הזו מדבקת. כל כך מדבקת.
לאחת הוועדות נדרשנו לחוות דעת מסוימת. נפגשנו עם איש מקצוע,
בעל עבר מפואר בצה"ל. כיוון שאין לי את רשותו, לא אתן כאן את שמו.
הוא אמר כך: משרד הביטחון צריך להכיר בכולכם.
להעניק לכם את כול הטיפולים להם אתם נזקקים ותמיכה כלכלית משפחתית.
ואז לעזוב אתכם בשקט לתמיד.
לאפשר לכם להחלים. זו תהיה לקיחת אחריות הולמת והבראה לצבא. אני מסכימה עם כול מלה.
אני לא נוהגת לבקש שיתופים. הפעם כן. גם של הפוסטים הקודמים וגם של זה.
הגיע הזמן שמשהו יפתח. שהנזק יתוקן. שאפשר יהיה להתחיל כאן מסע ריפוי לפגועים.
כול אדם שנרפא, הוא עוד קול מחוץ למעגל המלחמה.
כמה שנאפשר ליותר מאתנו השלמה, סגירה וריפוי,
תתבקש כאן גם פחות מלחמה עם "אויבנו" מחוץ.
אני מבקשת לציין, כי בתוך כול הרעה החולה הזו, חיבקו אותנו אנשים נפלאים.
מטפלות ומטפלים בתל השומר וברמב"ם, עובדות שיקום ומזכירות רפואיות,
שניסו לעשות מעבר ועוד. כמובן, פרוייקט "הספינה השטה",
שעשה רבות למען אלי.
לצערי, הם לא מייצגים את הכלל ואת רוח המקום.
בתמונה- אלי מאבטח שגריר בביקור רבין, ברומא