WWF- זירת האגרוף הזוגית פוסט הלם קרב- 4
יש ישות חדשה בבית. היא קרה, שחורה משחור ומוצצת את שמחת החיים
של כול הסובבים.
האישה צופה בה, בחוסר אונים מוחלט,
תופסת שלטונה, נושפת שכבות של קרח, משכיחה את האהבה. האישה של אז אוהבת שליטה. אובדנה מכניס בה פחד מוות,
והיא מתחילה להיאבק על נשימתה, על חייה. היא רואה את הטפיל שהשתלט על אהובה, הנוסע השמיני, ושולפת את כול כלי הנשק שברשותה על מנת לסלק אותו, להציל אותם.
לאט לאט הישות מתחילה לקבל זהות: פוסט טראומה. הלם קרב. הדבר מספק לאיש איזו הקלה רגעית, הסבר, רעיון שאפשר לעבוד אתו. מספרים לו שזה לתמיד. שהאפשרות היחידה היא לשחק עם הווליום,
ללמוד איך לחיות עם המפלצת.
האישה, מאמינה שרופה בשינוי, בניסים, ביכולת שלהם ליצור,
לא מוכנה לקבל. היא יודעת שאפשר.
עסוקה בנסיונות השכנוע, היא מפספסת את העובדה שהוא כבר לא שם.
הוא רוקד עם שדים.
וכך הופך הבית לשדה קרב, לזירת אגרוף. קבלו- בצד אחד של הזירה לוחם מנוסה. הוכשר מגיל 18 לתקיפה והשמדה.
העוזרים שלו מגישים לו סמי הרגעה וסד לילה לשיניו.
כך אולי יתפוס איזו תנומה ויגיע רענן לקרב.
הוא מטושטש מהמאמץ לשמור על חזות שפויה,
וזורק אגרופים לכול הכיוונים. נלחם באויביו מפעם, בעצמו ובמשרד הביטחון. כשהוא מפסיד שם, הוא נלחם בבני ביתו.
בצד השני של הזירה, אישה, אם ושותפה לעסק.
בימים כתיקונם היא רוקדת, מודטת, כותבת, עובדת עם גוף-נפש ותודעה.
אבל רק תגעו לה באהוביה ותופיע הלביאה.
לא. אתם לא טועים. לצידה אין עוזרים. הם לא בהפסקת פיפי.
הם לא יצאו לסיגריה מהירה. הם פשוט מעולם לא הופיעו. תחושת הבדידות הופכת אותה לקרבית אף יותר.
היא נלחמת בטפיל עד טיפת דמה האחרונה. הפחד מסמא את עיניה.
היא לא מבחינה שהוא התאחד עם אהובה.
בימים, האיש לוקח עצמו, בשארית כוחותיו, מטיפול לטיפול.
הוא שכח את חייו הקודמים. הנגריה כמעט לא מתפקדת, הבית והגינה,
שכל כך אהב לטפח, מוזנחים.
הילדים מחפשים את קרבתו ואז מתייאשים או נעלבים.
היא לא זוכרת מתי ראתה את עיניו מקרוב, חשה חיבוק אוהב,
חלקה אתו את גופה.
כשהיא מאפשרת לאיש לפגוע, היא מייחלת למישהו,
שילמד אותה להבחין- היכן זה בלתי נמנע- האיש חולה, והיכן אסור לה לוותר.
מעולם לא רצתה להתערב בדרך שלו עם ילדיו.
ועכשיו, אין לה ברירה- היא חוצצת בינם ובין התוקפנות והזעם.
אין לה מקום יותר. אפשרות לנוח, להיות חולה לרגע,
לעזוב ולהשאיר למישהו אחר. המצב שלו ושל הילדים קודם לכול.
הקולות המודאגים מסביב לא עוזרים- היא לא מסכימה לעזוב את שאהבה נפשה.
אבל היא מפחדת שההחזקה שלה בזוגיות, פוגעת בילדיה.
כשמגיע הלילה, הילדים ישנים, יש איזו תחושה של הקלה.
גם הם הולכים לישון. לרגע היא נרדמת ואז נפתחת הזירה הלילית. הלוחם שלצידה צועק, גונח, בועט וקופץ. אין מנוחה לרשעים. באחד הלילות היא מתעוררת משאגות פחד.
וילונות נתלשים. הוא צמוד לקיר. הוא לא רואה אותה.
דמותה הפכה לדמות המחבל הירוי בשדה.
שנה עוברת. היא מתעוררת. היא נזכרת. מערכת היחסים הזו מקודשת. יש לה תפקיד בעולם. היא כבר לא תיכנס אליה ברגלים מלוכלכות.
היא מתחילה לנקות ויש בה שתי תובנות: האיש הוא מי שהוא עכשיו. היא יכולה לאהוב את האיש החדש או לא.
הישן כבר לא כאן ואין טעם לנסות להחזיר אותו. היא יודעת שגם משהו בה יוצר חלק מהמציאות הזו. היא מגיעה להחלטה- האיש שלה יעשה את מסלול ההחלמה שלו
והיא תרפא את המקום שלה.
לא. היא לא תמיד מצליחה. יש ימים שהיאוש גובר
והתסכול מרים את קולה לשמים, חוצה קירות ומפר את שלוות השכנים. לפעמים היא מרגישה, שעוד רגע אחד של האזנה לאיש,
המשוחח עם משרד השיקום, ישלח אותה מחוץ לאזור השפיות. לפעמים, המציאות מאתגרת את כול מי שהיא.
היא אוהבת ללמוד ולהתרחב. באיזה זמן היא מביאה למיטתם את אומנות הנשימה.
כך, היא מלמדת את אהובה, עולה האנרגיה המינית בגוף. במקרה שלהם,
זה יכול להביא מזור, לכך שחלק מחושיו קהו, לחשש להתמסר, לדריכות האינסופית. זה לא ממש מסתדר. והוא לא ממש רוצה לדבר. בסוף הוא מספר: כשהוא אתה, מתמסר לקרבה ולקצב,
הנשימה לוקחת אותו ממנה לרובה הצלפים. הוא יוצא ממיטתה וחוזר למלחמה.
ויש ימים טובים. באמת טובים. כשאנחנו לא מחכים לשינוי. כשאנחנו נותנים לסבלנות ולאהבה לעבוד בשבילנו.
שואלים אותי למה נשארתי. הסטטיסטיקה של גירושים בקרב הלומי הקרב ממש לא לטובתנו. האמת היא שאני לא יודעת. התשובות הן רבות.
הרגל. פחד. מחוייבות. והמון אהבה. אולי לפעמים יותר אהבה לאלי מאשר לעצמי. (לא מומלץ).
אני מאמינה שהנשים שלא נשארות עושות את הבחירה המדוייקת והלגיטימית שלהן.
באהבה