ילד-נער בן 18 אמור לצאת ולגלות את העולם, ובאמצעות מפגשיו,
להכיר את עצמו, להתפתח לגבר שיהיה. מישהו, מזמן, הצליח לשכנע אותנו, מאד מאד לעומק, שבמקרה שלנו כדאי,
שלפני כן יעבור חניכה בצבא. אנחנו ממש יודעים, שכך הוא יתבגר נכונה. כל כך יודעים, שאיננו עוצרים לשאול,
כיצד מתבגרים נערים במדינות ללא שירות צבאי. אנחנו לא רוצים לבחון את הרעיון,
כיוון שאם יתברר שאבד עליו הקלח- איך נמשיך לשלוח אותם לשם?
אז בואו כן נעצור שניה לדבר על כך.
עד לפני רגע כול עולמו היה תחביבים. אולי הוא מנגן, רוכב, רוקד, משחק במחשב.
הוא הולך לבי"ס, הוא מתאהב, הוא הורמונלי, הוא בודק את מערכות היחסים עם המין השני,
עם הוריו. הוא מתבגר. אנחנו מתייחסים אליו כאל יצור ביניים, בהתהוות, קריזיונר.
ולפתע הוא בוגר אחראי, שמחזיק את בטחוננו בידיו. הוא בורג במערכת קשוחה.
הוא מתחייב לשמור על עצמו על חבריו ועלינו הוא אוחז בנשק ולומד כיצד להשתמש בו.
וזה נחמד לחשוב על נשק למטרת הגנה עצמית. זה גם נאיבי ועוצם עיניים.
בצבא הילד שלנו לומד להרוג.
ואני לא נכנסת עכשיו לשאלה האם יש לנו ברירה. אלא מבקשת לתהות עמכם: מה נדרש מהילד שלנו על מנת שיוכל לבצע את המעבר הזה?
ניתוק. לעתים ממערכת האמונות והערכים שלו. פעמים רבות מליבו ומהבחירות האותנטיות של גופו. מעטים הגברים, שחזרו משדה הקרב, ומסוגלים לתאר את הלך רגשותיהם שם.
הם מאומנים כך, שיבחרו באופן אוטומטי ב- Fight . זה אתה או הוא.
התפקיד שלך הוא להיות גבר. להציל את כולם.
אם הגוף שלך יבחר ב Flight או Freeze תאבד את מקומך בינינו.
אם תראה את מי שמולך כאדם, כמוך, האם תוכל לבצע הרג? עדיף, ברגעים אלו, שתתנהל כמכונה.
אנחנו נגיד לך מה מסכן אותך ואתה תגיב, כפי שלמדת באימונים. קשה באימונים- קל בקרב.
אז נכנס נער לשדה המטורף הזה. משאיר בצד את רגשותיו ואת גופו. ומתפקד. הוא מרגיש שביצע את מה שנדרש ממנו. הוא בהיי.
ומתישהו, ההיי חולף. ושם יש שתי אופציות: האיש נשאר בראשו בלבד. המחשבות שלו מספרות לו, להגנת נפשו ונשמתו, כי הכול בסדר. הוא מנהל חיים חירשים לגוף ולרגש. אלו חיים של פצצת זמן. מי שלא מרגיש פחד, או תסכול, לא מרגיש גם שמחה ואהבה. מי שלא מחובר באמפתיה לעצמו, לא יכול באמת להתחבר כך לאחר. נפש, שמתעלמים ממנה מביעה עצמה בחרדות, או דיכאון.
מי שלא בקשר עם גופו, חסר לו כלי הרכב שלו. גוף, שסובל מחוסר התייחסות מורד. הוא יעורר תשומת לב ע"י מיחושים או מחלות.
האופציה השנייה לוקחת את האדם פנימה. אולי החל לתרגל יוגה, או נתקל בספר שפתח בו משהו,
אולי הגיב לסרט, או למראות שהחלו להפריע את שנתו. לאיש הזה, אם יבחר להתחיל במסע של ריפוי, יהיו מטלות רבות- להתחבר שוב לרגשותיו, להתגבר על פחד מוות ולהעז לחוות ולהבין מה קרה לו. הוא יתחבר שוב לגופו. ובגוף הזה, עמוק עמוק, טמונות החוויות הטראומטיות, שלא ניתן להן מוצא ושחרור. הוא יצטרך ללמוד שזה בסדר לחוש, להרגיש, לבטא וגם לבקש עזרה. לעבור את מחסומי הבושה והפחד. מה אומרת עליו העובדה שנלחם? ומה אומרת עליו העובדה שקשה לו עכשיו?
אם הלחימה הייתה משמעותית, המחיר יותר מתקבל על הדעת. אם היא לא הייתה הכרחית...
האם אנחנו כאן על מנת לעזור להם, או כדי למנוע מהם ריפוי? האם הפחד שלנו, להבין באמת, מה מעוללת לנו המלחמה, גורם לנו לפגוע בהם שוב? הם מרגישים את החשש שלנו מהם. את הבושה שלנו. הפחדנות שלנו לא מאפשרת להם החלמה.
אני בת של גבר. אני אישה לגבר. ילדתי שני גברים.
כן. אתם אמיצים שיצאתם. שנלחמתם. וכן- אני כאן כדי לאמר, שחכמת הרחם שלי מבקשת היום שינוי. הוא אפשרי. והוא דורש אומץ מכולנו. לא פחות מהאומץ שנדרש לקרב.
באהבה