לילה. אני חולפת מעדנות בבית. שוטפת ספל אחרון בכיור, מכבה נרות,
מקפלת שמיכת טלויזיה, מלטפת חתול, מברכת את בני בלילה טוב. נכנסת למיטה. ואיפה אלי?
גם הוא מתארגן לשינה.
הוא סוגר את ברז הגז. מכבה ומדליק אורות, עד שהסטינג מדויק: מה מפריע להירדם,
מה עוזר כשקמים בלילה, מה מבהיר לאויב שמישהו בבית.
הוא נועל את הדלתות, התריסים והחלונות. והוא לא בטוח מה סגור. אז הוא נועל את הדלתות, התריסים והחלונות. והוא לא בטוח מה סגור. אז הוא נועל את הדלתות, התריסים והחלונות. והוא נכנס למיטה. והוא לא בטוח מה סגור. אז הוא קם מהמיטה ונועל את הדלתות, התריסים והחלונות.
קחו את התרחיש הנ"ל והעלו בחזקת 5. כך נראית יציאה מהבית בכול יום.
OCD ?
בגדול! האם היה לפני הטראומה? לא. האם משגע את המשפחה כולה?
דמיינו עצמכם יושבים ברכב עם שני ילדים. ממתינים וממתינים וממתינים.
כשאתם כבר לא מסוגלים, או מאחרים, אתם אומרים: אלי, נעלת כבר ארבע פעמים. אין תשובה, או יש המהום כלשהו, או: "את יודעת שזה לא יעזור".
לפעמים אני חושבת שלו יכולתי לבקש דבר עבורו, הייתי מבקשת שלווה.
אמתית. נצחית. כזו שנוכחת בגוף בטבעיות.
אמן.