אני לא יודעת כלום. באמת.
האם קורונה היא אותנטית או פרי מעבדה, ואם כן- של מי? האם אנחנו חווים מתת אל או אסון אנושי?
אני כן יודעת. בכול הווייתי: פתרון, שלא מציע סיוע לכולם, הוא לא פתרון.
להיפך, זה מה שהביא אותנו עד הלום.
שכחנו חלקים של עצמנו. מה היה קורה לגופנו, אילו היינו שוכחים יד או רגל? ואותם חלקים, מושארים היום בצד הדרך, למות.
הסכמנו לצעוד לעולם חדש, בו זקנים מתים לבדם בבתי חולים ובבתי אבות. באותו עולם כן נכנסים לבתי החולים כתבים וצלמים. אנשים מתים מבדידות ומחוסר מגע אנושי. ומי שמנו לבחור עבורם?
בעולם החדש שלנו, יש חשיבות לנושא אחד בלבד- הקורונה לא תופץ. בינתיים, מיליוני אנשים אבדו את מטה לחמם.
חייהם נעצרו. חיי הנושים לא.
הם יוכלו לאפשר לעצמם תזונה, חינוך ובריאות מהסוג הירוד ביותר, אם בכלל. הם יגיעו, בחלקם הגדול, לסטרס ולדיכאון.
בתורם יהפכו אלה לסרטן, סוכרת, מחלות דם ולב ועוד. מה יקרה לבריאות ילדיהם? מי יטפל בהוריהם?
נשים וילדים, הלכודים בבתי בלהות- נכלאו סופית. אין יוצא אין בא ואין עוזר בכלא שלהם.
ילדים עם צרכים מיוחדים אינם מקבלים את התמיכה שלהם. מצבם מדרדר
ועמו מצבן של משפחות שלמות. כלכלית, נפשית ופיסית.
מאפשרים לנו להיכנס בתור לסופרים. אין כניסה לאזורי הבריאות האמתיים- טבע, עצים, שמש.
(לא מפתיע במדינה בה מזון בריאות עולה פי כמה מהג'אנק).
אני פוחדת מעולם בו הערך העליון הוא משמעת. בעולם כזה אין מקום לשקיפות. אין מקום לשאלות.
אף אחד לא חייב לנו תשובות.
שאלות כמו: האם אנחנו מוכנים לעשות סלקציה – מי לחיים ומי למוות? לשכוח את החלקים החלשים שלנו?
מהם הקריטריונים להגדרת מגיפה? מדוע לא טופלו בעוצמה והשקעה כזו השפעת והרעב?
(כן, הרעב. יש מספיק שפע להאכיל ולטפל בכולם. רק צריך להזיז את הכסף).
האם טיפול במגיפה כזו יכול להפוך למשטר כמעט צבאי?
האם ניתן לטפל בנושא, בדרך שלא תגרום לנו לפחד זה מזה?
סיסמאות כמו: "מפגשים בין אנשים הם סכנת חיים" ו- "אהבה היא ריחוק", נוטות להיטמן עמוק בתודעה.
ביקום שכבר עובד ב"הפרד ומשול" בין דתות, מגדרים, לאומים, צבעים ומה לא, באמת יש צורך להכניס עוד פחד והפרדה?
זה הזמן לאסוף את כולם אל המחנה. ילדים, נשים, גברים וזקנים, בכול הצבעים. בעלי חיים. אדמה. מים ואויר.
לתת לכולם את החופש המגיע להם ואת האמצעים לחיות אותו.